כמה פעמים הרגשתי לא בסדר.
כמה פעמים עמדתי מול מצבים בהם הרגשתי שאני יכולה אחרת, או שזה לא פייר לצד השני.
אני מדברת כאן על דברים קטנים ומעצבנים, כן?
על זה שלפעמים אני מבקשת מבעלי לקחת אותן לגן או לאסוף אותן מהגן.
על זה שגאיה עם שישה כתרים בשיניים ומבקשת ממני סוכריה או ממתק גומי,
(שזו כבר אשמה כפולה, כי בזכותי היא עם כתרים ואם זה לא מספיק, עכשיו אני זו שצריכה להגיד לה לא לממתקים).
המון פעמים הייתי מרגישה רגשות אשם על משהו שנראה לי לא רלוונטי להרגיש אשמה בגללו.
אז למה?
למה האשמה הזו דופקת לי על הדלת כל הזמן,
כאילו השם הנרדף להורה הוא "אשם".
אז סחבק כאן, לפרגן לכם במס' צעדים פשוטים בעזרתם תבינו על מה זה יושב לכם,
איך להסתכל על זה אחרת, ולהבין מה לעשות כדי לא להרגיש אשמים על ההחלטות שלכם.
שלב ראשון – מה גורם לי לרגשות אשם?
בואו ניקח מקרה אחד, שקרה לי היום בבוקר חורפי זה (24/01/24 – רק עכשיו שמה לב לתאריך!!!!!).
אז היום בבוקר, קמתי אחרי ארבעה ימים של חולי מטורף אצלנו בבית,
איזה וירוס מסריח שדבק בכל יושבי הבית,
וקלטתי שאין לי בגדים יפים וחמים להלביש לגאיה לכבוד ארוחת ט"ו בשבט שתהיה היום בגן של גאיה,
כי לא קיפלתי וכיבסתי כבר חמישה ימים.
היא ממש התבאסה, ונצבט לי הלב, והרגשתי שאני שטן מהלך שלא דאגתי לה מראש לבגדים.
עכשיו תהיו איתי רגע.
אני אחרי ארבעה ימים של חולי מטורף, יחד עם עוד שתי בנות חולות.
אם הגוף שלי ביום יום מכיל 100% אנרגיה, נשארתי עם 10%. זוועה!
ועדיין, הרגשתי אשמה מטורפת שלבת שלי אין משהו חגיגי ללבוש.
שלב שני – מה באמת קרה ואיך פעלתי?
חשוב היה לי להבין רגע מה באמת עשיתי והאם פעלתי בצורה שנראית לי? או שזייפתי קצת?
אז העפתי מבט על השבוע האחרון, שבתאכלס היה כמו תופת בשבילי.
כל הבית נדבק, בעלי יצא לעבוד כי הוא בעל עסק (וכמובן שעצמאים לא יכולים להרשות לעצמם חופשת מחלה),
ובאפיסת כוחות, נתתי כל מה שאפשר כדי שהבנות ירגישו טוב וינוחו כמה שאפשר,
אפילו שאני כבר על 5%.
אז לא קיפלתי, לא כיבסתי, לא שטפתי ולא בישלתי.
אבל וואלה, נתתי כל מה שהיה לי כדי שיהיה להן טוב,
ועם כל הכבוד, הבנות חשובות יותר מהכביסה.
שלב שלישי – הייתי פועלת אחרת? נתתי את הכי טוב שלי?
אז ככה, בואו נפשט את זה.
לא הצלחתי לדאוג לזה, פשוט כי לא נותר בי כוח, והבנתי שאני צריכה
מקסימום כוח כדי להחזיק את הבנות שלי בחיים, וגם את עצמי. (בלי צחוק! אנחנו עדיין עם שאריות חולי!)
אז לפעול אחרת, לא הייתי פועלת.
האם נתתי את הכי טוב שלי?
כן, וכן, וכן.
אין שאלה בכלל.
הסתובבתי כמו זומבי, ועדיין הצלחתי לגרום להן להבריא,
ולהרגיש אותי גם כשהיו חולות ומתוסכלות.
שלב רביעי – את מבינה שזה בגלל שאת חסרת בטחון?
ניסיתי להבין עם עצמי, מאיפה מגיעים אליי כל רגשות האשם החמודים האלה,
שיושבים לי על העורק הראשי ולא מרפים.
והתשובה היא די פשוטה.
כשאני לא בטוחה במעשים שאני עושה, אני מרגישה אשמה.
כשאובייקטים אחרים מערערים לי את הביטחון, אז צפים רגשות האשם.
אז הפעם זו הייתה גאיה, שבכתה וכעסה ש"אמא שלה לא דואגת שיהיו לה בגדים יפים לארוחה שבגן",
ובפעמים אחרות אלו היו אנשים שהעירו לי על הלבוש שלי, על העבודה שלי, על ההתנסחות שלי וכו'.
בסופו של דבר, כל רגשות האשם שבאו צפו בגלל שלא הייתי בטוחה שמה שעשיתי היה בסדר.
למה?
פשוט כי לא התבוננתי רגע אחורה, לבדוק מה עשיתי, ובכלל – לא בחנתי את הרגע בזמן התהוותו,
כלומר- לא התבוננתי בסיטואציה וקיבלתי באהבה את זה שאני פשוט לא יכולה לקפל עכשיו כביסה,
ושאני נפלאה שאני מצליחה להחזיק את שתי הבנות שלי בחיים בזמן שאני עם 38.5 חום ועוד שניה
נופלת מהרגליים.
יאאלה, מספיק להתרגש.
הגיע הזמן להתחיל לעבוד על הבטחון העצמי, ועל הבנת המצב בדיוק כמו שהוא,
ולא כמו שמציירים לי אותו.
יום קסום.
