איזה כיף שבאת! 

מדהים שברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לכם הקדמה, אני מתרגשת רק מהמחשבה שמישהו יקרא את זה.

על אף שעוד אין כאן אף אחד, אני יושבת וכותבת – בשביל מה שיבוא בעתיד.

אז קודם כל, בא לי לספר לכם קצת: מי אני, מה אני, ולמה?

נעים מאוד,

אני רויטל, נשואה לדוד ואמא לגאיוש בת 5 ואביבי בת שנתיים.

עכשיו… אני יכולה לספר על איפה גדלתי, ומה עשיתי במהלך השנים מבחינת קריירה או לימודים, אבל בתאכלס, שום דבר לא רלוונטי כרגע כאן. לא לי, ולא לכם.

מה שרלוונטי, אלו החיים שסובבים אותנו כרגע – שמרגישים לרוב כמו משא כבד משקל, פשוט כי אנחנו לא תמיד מבינים את העיקר – ומתמקדים ברעשי הרקע.

אז פשוט אספר את מה שרלוונטי אליי, אליכם, ולנקודה שבה אנחנו נמצאים כרגע.

אני אמא. שחשבה שאצלה הכל גרוע בהרבה מאשר אצל השאר, וגילתה בדיוק את ההפך.

ככה- שניה לפני גיל 30, התחלתי לחשב מסלול מחדש, ולעשות משהו שאף פעם לא תיארתי לעצמי שיהיה לי האומץ לעשות.

לעשות מה שאני רוצה.

זה התחיל בסרטונים שהייתי שולחת למשפחה עם הרבה הומור ביני ובין גאיה – פשוט כי ככה אנחנו.

כי זה האמיתי שלנו.

והיום, אני מוצאת את עצמי – Leave Mom Alone – יוצרת תוכן ברשתות החברתיות במשך כמעט שנתיים

ואני גאה כל כך, שאתם כאן – קוראים את מה שאני כותבת.

אני גאה בעצמי על שהצלחתי להעביר לכם את הדרך שלי,

ואני כל כך שמחה שהצלחתם לראות דרך העיניים שלי

שמדובר במשהו "קצת" שונה.

אני לא כאן כדי למכור. אני כאן כדי לתת וכדי לקבל.

אני אתן לכם את כל מה שיש לי, ואדאג לקשט את זה בהומור.

שימו לב, שלא מדובר כאן בבלוג של אמא שיודעת רק לצחוק ולהצחיק.

לא קייטנה פה.

אני כאן כדי להראות לכם את כל הצדדים – בהורות – ובעיקר, בדרך החשיבה.

אני כאן כדי לשתף בכל החוויה הזו שנקראת "הורות" מכל צידי המטבע. (מי אמר שיש שניים?)

אני כאן כדי לשתף ברגעים מיוחדים שריגשו אותי עד כדי בכי, וברגעים של שקט ושלווה.

אני כאן כדי לשתף רגעים בהם כמעט נשברתי ונסוגתי לאחור.

אשתף בהכל.

ולמה לשתף?

כי זה לא ברור.

שום דבר לא ברור לאף אחד.

לא היה לי ברור שיש עוד אנשים במצבי.

לא היה לי ברור שיש עוד נשים שחוו דיכאון אחרי לידה ושהן באמת הרגישו כמוני.

לא היה לי ברור שאין צורך להרגיש אשמה בענייני הורות.

כי הורות היא המקצוע הכי קשה והכי מיוחד והכי דורש והכי מדהים בעולם.