אתמול ישבתי במרפסת, כשכולם כבר ישנו.
שמתי אוזניות והשירים שהתנגנו בספוטיפיי כאילו התאימו עצמם בול אליי.
אבל לא, אלו לא השירים שהתאימו בול אליי.
אני זו שהתאמתי את עצמי אל השירים.
איך השכל שלנו חושב שהכל שלו. כי באמת הכל שלו (:
כל מה שאני רואה סביבי, שלי.
כל מה שאני מרגישה סביבי, תלוי באיך אני קוראת את המציאות.
רוצים הוכחה?
קחו שיר שעושה לכם טוב בלב…
יכולים לזכור את הרגע הראשון בו שמעתם אותו?
יכולים לקשר אליו אדם אהוב או מקום מהעבר?
זהו בדיוק:
אנחנו אלו שמחפשים בכוח נקודות מפגש בין המציאות שלנו ובין השיר.
ולמה אני מדברת על זה כאן?
כי הייתה לי תקופה קשה שהחלה ב-07/10 ונמשכה משהו כמו שלושה חודשים.
ההסתגרות בבית עם הבנות,
הסרטונים הקשים לצפייה,
הריאיונות האבסורדים בתקשורת,
חוסר המעש – שברו לי את השגרה והפכו לי את העצבים.
הרגשתי קצת אבודה בלי לחיות את היום-יום הרגיל שלי,
וחסך ב"לבד" או חסך ביצירה – לא עושים לי טוב.
זה בדיוק כמו השירים.
אני פשוט לא קוראת את זה נכון.
אני זו שמתאימה את עצמי אל השירים.
נעצבת בהתאם או קופצת עם הביט.
נתתי לעולם שלי לקרוס עליי, ונכנסתי לחץ וייאוש של חוסר מעש.
במקום לקרוא את הסיטואציה כמו שהיא ולעצב את הפרספקטיבה שלי,
בחרתי לקרוא את הסיטואציה עקום ולהתעקש לכעוס ולהגיד כמה רע לי.
חיפשתי בכוח נקודות מפגש בין המציאות שלי ובין מחשבות ספאם.
מה אומרים?
נשמע לכם מוכר?
