הורות זה לא צחוק. כאמא, אני מתמודדת עם המון אתגרים ואינספור רגעים בלתי צפויים שברוב הזמן אף אחד בכלל לא רואה.
אז סחבק כאן, בדיוק בשביל זה, כדי לחשוף בפניכם את המציאות של הורים, ובכלל, את האמת מאחורי כל עניין ההורות הזה שעפנו עליו.
גם אם אתם הורים, ויודעים בדיוק מה היא "הורות", בסופו של דבר – כל אחד מאיתנו מתמודד עם ההורות בצורה שונה.
כל אחד מאיתנו – הורה שונה.
כאן אין התייפיפות.
מי שהורה, צריך למצוא/ליצור כלים להתמודד עם מה שקשה לו. ומי שלא הורה, שיתכונן.
ושיודה על כל רגע בו הוא הגיע לכאן, וקיבל את כל האמת לפנים!
מתחילים בבוקר:
השמש זורחת, אמא שוטפת פנים ומתקדמת לכיוון הכלים.
(אני מאלה שמעדיפים לשטוף בבוקר, תודה.)
בתאכלס, יש פוגרום בבוקר.
מדובר בעצם בשילוב כאוטי של קרבות ארוחת בוקר, נעליים אבודות וחיפוש מפתחות רכב.
ואם נרד לפרטים, אני מתכוונת לקורנפלקס שנשפך על הגרביים הלא תואמות של אביבי, ואז נשפך גם על הסליים שזרוק לה מתחת לכיסא.
אבל בתוך הטירוף, יש יופי בלתי מוסבר, של יום חדש, עם אתגרים חדשים ועם נסיונות חדשים,
והרגע הזה בבוקר, הוא הרגע הכי יפה והכי כיפי שיש, כשהבנות שלי משתפות אותי ברגשות שלהן, בציפיות שלהן ליום הזה, ובעיקר, בציפיות שלהן ממני.
ממשיכים בצהריים:
היום מתגלגל כמו כדור שלג. זה מתחיל מניסויים מדעיים מאולתרים בסלון ועד להופעה של אביבי בסלון לשירי רועיקי מצחיקי.
ודווקא ברגעים האלה, בהם שום דבר לא נדרש חוץ מהיחס ומהקשב שלי, דווקא אז אני נזכרת כמה חשוב שאהיה גמישה, ושאזכור לרגע שגם אני הייתי ילדה פעם.
שאין שום דבר רע בלעצור את הכל, ולנשום את הרגעים האלה איתן לתוך תוכי, ולהנות מכל רגע.
מסיימים בערב:
איזה דבר זה ערב…
איזה מונח קסום זה… ערב.
כמות המאבקים, והחיבוקים שקורים אצלנו בבית בין 18-20 עצומה!
זה מתחיל בארוחת הערב, בה גאיה מחליטה שבא לה פסטה בלי רוטב, בדיוק שניה אחרי שערבבתי את שניהם.
זה ממשיך בארגון התוהו ובוהו שקורה לי בסלון, עם ילדה אחת שמרימה 3 צעצועים לחדר בכל פעם, וילדה נוספת שמחזיקה צעצוע ומסתובבת בסלון, כאילו אוספת. (אמא רואה הכל, כן?)
וזה מסתיים במקלחת ובשינה, שגם פה אין על מה לדבר.
כן נכנסת, לא נכנסת. עם שיער, בלי שיער. כן יוצאת, לא יוצאת.
לא אשכח להזכיר את המשא ומתן על כמות הסיפורים שאקרא להן היום, ואת הספר הארוך ביותר שקיים לילדים ואני לא מבינה בכלל איך זה חוקי לייצר ספר כזה! הכל בכתב קטן ובדפים גדולים, כשבסוף ההורים הם אלה שצריכים להקריא!
יש משהו טוב ביום?
בעיניי כל מה שקורה במשך היום, הוא טוב. ולא מהמקום המדחיק, אלא מהמקום המעניין, הלא משעמם.
אני מבינה שאם גאיה ואביב לא יריבו בבוקר, הן לא יצליחו להתרגש כל כך מרגעי הביחד הטובים שלהם.
אני מבינה שאם גאיה ואביב לא יעשו לי רעש בבוקר, לא אצליח להנות מהשקט שיהיה בבית כשילכו.
זה קצת מזכיר לי את זה שגאיה כל הזמן אומרת שהיא לא אוהבת את הצבע השחור, אבל יש לה שמלת קטיפה שחורה עם חצאית טוטו מקושטת בכוכבים, ואותה היא הכי אוהבת.
שאלתי אותה לפני כמה ימים: "לא אמרת שאת לא אוהבת את הצבע השחור?"
ומיד ענתה לי שנכון, היא באמת לא אוהבת את הצבע השחור.
אבל את השמלה השחורה היא כן אוהבת.
מכאן הסברתי לה, שאין דבר כזה דבר שאנחנו הכי אוהבים.
בכל רגע נתון, נרצה משהו אחר.
בבוקר רענן נעדיף חביתה, ובבוקר עייף נעדיף שוקו חם.
לפעמים נעדיף שמלה שחורה, על פני חולצה לבנה.
את מה שאנחנו שונאים ברגע אחד או בסיטואציה מסוימת, נאהב ברגע אחר או בסיטואציה שונה.
תנו לילדים שלכם להבין, שהכל נכון, והכל אפשרי.
