שמעו משהו מוזר!
כשהפכתי להיות אמא גיליתי שקשה לי להראות אהבה אמיתית.
לא מצליחה להראות פיזית- את תווי הפנים של האושר.
אז למה זה ככה? למה אני מפחדת להראות שאני שמחה?
למה אני מפחדת לבטא אהבה? שאלה מצוינת לשאול את עצמי.
במשך תקופה ארוכה, חיפשתי את אהבתם של אחרים:
חיפשתי אהדה מהחברה.
אני חושבת שבאיזשהו שלב, כשהתחלתי לקחת את החיים שלי בפרופורציות, אחד הדברים שקרו היה ההבנה שאנשים לא חייבים לתת לי כדי ש…
אף אחד לא צריך לחבק אותי כדי שארגיש אהובה.
אף אחד לא צריך לפרגן לי על משהו כדי שהוא באמת יהיה מוצלח.
אף אחד לא צריך להגיד לי שהשמלה יפה כדי שארגיש שהשמלה יפה.
ואז, לקחתי את הכיוון ההפוך ובניתי חומות בכיוון אחד:
מקבלת אהבה בשפע, אבל נותנת בקמצנות.
אולי מזו שכל כך רוצה לקבל, הפכתי לזו שמרגישה שאף אחד לא צריך שאתן.
אחד הדברים הקשים שעשיתי, היה לחשוף את האמת בפני הקרובים שלי ובפניכם.
אבל דעו לכם שאין רגע יותר יפה מלדבר דוגרי ולשחרר את כל מה שנראה נורא.
כי בתאכלס? כולנו בדיוק אותו הדבר, חושבים עקום ובטוחים שאנחנו היחידים.
כהורים, הדברים האלה צפים פתאום משום מקום בעיקר כשאנחנו מגלים התנהגות מוזרה אצל הילדים,
ואז קולטים שזו בעצם ההתנהגות שלנו שמשתקפת בהם.
שתפו אותי בתגובות, מה יושב עליכם? בואו נדבר קצת…
