למה אני מראה ומספרת לגאיה דברים שקצת לא כיף לה לשמוע?
למה אני מראה לה שיש הרבה הבדלים ביני ובינה?
ולמה אני מוצאת את עצמי עושה ביקורת לחינוך שלי בזכות אנשים זרים מאחורי מסך?
העליתי ספק בחינוך שלי ובשיח שיצרתי עם הבת שלי- בזכות אנשים אחרים.
אז החלטתי לבדוק את זה:
שאלתי את עצמי את השאלות האלה והבנתי למה אני עושה את זה.
גאיה, עם אינטליגנציה רגשית מטורפת, מזהה אנשים מהר מאוד.
ולא רק שהיא יודעת להבין מה הם, היא גם מנתחת ונשארת איתם בראש במשך יום או יומיים.
וככה גם כל נושא אחר שמעניין אותה.
כשגאיה נכנסה לפני מס׳ ימים לאוטו וסיפרה לי שהיא עצובה שנחרב בית המקדש,
ראיתי עליה שהיא עצובה באמת. ממש עצובה!
ותנתח את כל חורבן בית המקדש במשך יומיים.
אז החלטתי לשחק איתה משחק:
גאיה ואני, אוהבות לדבר בניגודים: שתינו טוענות משהו שונה, וכל אחת מוצאת הסבר למה דווקא היא צודקת,
ועוד, ועוד, עד שכבר אין הסברים ומישהו מנצח.
כל כך אהבתי את התשובות של גאיה.
הייתי כל כך גאה בה, שהיא לא זזה סנטימטר.
וזה היה לי ברור, אגב, גאיה לא פראיירית, וטוב שכך (כי אמא כן).
אמרתי לעצמי שלא לשתף כזה דבר איתכם זה פשע!
ידעתי שגם אתם תהיו גאים בגאיה, בדיוק כמוני, על זה שהיא עמדה על שלה למרות שאני אמרתי את ההפך בנחישות.
עכשיו מה הפואנטה של כל הסיפור?
יש לי טיפ קטן שדורש שינוי מחשבתי, שאולי חלקכם יחשבו שהוא פסיכי, אבל זה שלי 
אל תימנעו מלהראות להם את הרע.
תהיו אתם האנשים שאיתם הם יחוו את מצבי הקיצון הראשונים.
תראו להם טוב, כמובן, אבל תנו להם גם רע, כדי שיום אחד כשיגדלו ויראו גועל נפש, הם כבר לא יתרגשו וידעו איך להתעלם בנימוס.
השיחות שלי עם גאיה תמיד אמיתיות ותמיד אוהבות.
לא משנה מה.
גם כשאני נגדה, גם כשאני איתה, גם כשאני כועסת, וגם כשאני שמחה.
זה תמיד בא מאהבה.
