איך הפכתי ממי שחיפשה אהבה מאחרים, למבוצרת מכולם? איך זה שעודף אהבה נותן דווקא הרגשה של חוסר? חוסר באמת, וחוסר במשמעות האהבה שמרעיפים עליי.

איכשהו תמיד חשוב לי להראות לגאיה גם את הרע שבכל דבר. אני אמא רעה? או שזה דווקא טוב? ומה איתכם? אתם מראים גם את הרע לילדים שלכם?

מי מתאים את עצמו למי?
המציאות אליכם? או אתם אל המציאות?

רגשות האשם שמשתלטים עליכם, באים ממקום אחר לגמרי… מנחשים מאיפה?

למה אנחנו תמיד בוחרים את האופציה הרעה? איך מסתכלים על מה קורה באמת ולא נוטים אחרי המוח העקום שלוקח אותנו למקום הלא נכון?

למה אנחנו אוהבים להתמסכן?
למה כל כך חשוב לנו להראות לצד השני,
שהוא עשה משהו שפגע בנו ועכשיו
אנחנו סובלים?

כמה אתגרים יכולים להיות להורים בלו"ז היומי עם הילדים, ואיך גרמתי לגאיה להבין, שאין דבר כזה "הכי" אוהב.

מי אני? מה אני? ולמה אנחנו כאן?
מוזמנים להכיר אותי קצת, ולהבין לשם מה התכנסנו (: