למה זה כל כך כיף להראות למישהו כמה הוא פגע בנו?
למה כל כך חשוב לנו להדגיש לאחר מה הוא עשה וכמה שאנחנו סובלים מזה?
אז חשבתי על זה לא פעם, שיש לי אישיו עם לגרום לאנשים להבין כמה קשה לי וכמה רע לי,
וכמה כולם לא בסדר ורק אני הנורמלית.
אז לפני מס' חודשים החלטתי שאני עושה חישוב מסלול מחדש,
והתחלתי להסתכל על הדברים שעושים לי רע.
הדברים שאני אוהבת בצורה עקומה ולא הגיונית.
הרי מה ההגיון לאהוב שרע לך?
אז יש הגיון בלאהוב שרע לך:
אם זה בא בצורת תשומת לב מהסובבים אותך
(כמו שאני מספרת לחברות כמה קשה היה היום שלי כדי שיטפחו לי על השכם ויגידו שאני מלכה),
או אם זה בא בצורה של להצדיק את עצמי כדי להרגיש טוב
(מה שהוא עשה לא היה בסדר, ואני אוכיח לו ולי שאני הצודקת והוא זה שטועה!).
יש הרבה דברים שלא הצלחתי להבין בעצמי
ודווקא העניין הזה ישב עליי מאוד.
כי תמיד הרגשתי שכולם נגדי ואף אחד לא מבין מה עובר לי בראש או בלב.
אז עכשיו, אני מבינה שאכן, אף אחד לא מבין מה עובר לי בראש או בלב,
וזה היופי. זה הקסם. זה שלי ורק שלי.
ואת כל מה שאני רואה סביבי, אני בוחרת לפרש הפעם בכיף, בסקרנות ובהמון הגיון,
ועכשיו פתאום אף אחד לא נגדי, ומי שנגדי מעניין אותי עוד יותר
כי עכשיו אני רוצה להבין את הראש שלו ואת צורת החשיבה שלו.
בסופו של דבר, בכלל לא רלוונטי להתמסכן.
ואם אני כבר בוחרת להתמסכן, כנראה שזה עושה לי טוב בצורה מסוימת (כמו שהסברתי למעלה).
מה אתם אומרים?
הרגשתם פעם צורך להראות לאחר כמה רע לכם כדי להרגיש טוב?
